מסע המלח

ב – 31 לדצמבר 1929,בחצות,לקול תרועת אלפי צירים וצופים נלהבים שנאספו על גדות נהר הראבי,הונף דגל שלושת הצבעים הלאומי של הודו העצמאית.ה-26 בינואר 1930 נקבע ליום שבו תאמץ הודו כולה את שבועת הנאמנות."אנו מאמינים שזוהי זכותנו הבלתי ניתנת לשינוי של העם ההודי,כמו כל עם אחר,להיות עם חופשי וליהנות מפירות עמלו וממנעמי החיים וזאת כדי שתהיה לנו ההזדמנות להתפתח.אנו מאמינים כי כל ממשל השולל מעם אחר את זכויותיו ומדכא אותו,יש לעם זכות לשנות מצב זה.

הממשל הבריטי בהודו לא רק שלל מהעם ההודי את חירותו,אלא ניצל את ההמונים והרס אותם מבחינה כלכלית,פוליטית,תרבותית ורוחנית.לכן אנו מאמינים כי על הודו לנתק את הקשר הבריטי ולהשיג עצמאות מלאה-פורנה סוואראג'...אנו מאמינים שיהיה זה פשע בפני אדם ואלוהים לציית לעולו של זה שהרס אותנו בכל ארבעת המישורים.עם זאת,אנו מכירים בכך שהדרך להשיג את עצמאותנו אינה דרך האלימות.אנו מתכוונים לפרוש בכל ארבעת המישורים. מכח חברות וולונטרית בממשל הבריטי,נתכונן לסרבנות אזרחית ולא נשלם מיסים...כל זה יביא לסיומו של משטר לא אנושי.."

מאבק הסטיאגרהא עמד להתחדש.לא הייתה עתה דרך חזרה."שרפתי את כל הגשרים מאחורי",אמר גנדהי.מאחר שמיליוני הודים קיבלו עליהם את השבועה ללא מעשי אלימות,ראה זאת כהוכחה כי הודו מוכנה למאבק מחודש.

הייתה זאת אחריות עצומה להוביל את הודו למאבק שאת תוצאותיו היה קשה לחזות מראש ולגנדהי עדיין היו היסוסים.כלכלת הודו נפגעה קשות עקב המשבר הכלכלי העולמי.האיכרים קיבלו מחירים זעומים עבור תוצרתם,חובותיהם תפחו והדלות שגנדהי הכיר מקרוב כל כך,הגיעה לממדים חדשים.גנהי חיפש את הקול הפנימי שיוכל להדריכו,אך טרם שמע אותו בבירור.כאשר ביקר אותו טאגור בינואר 1930 באשראם סאבארמטי אמר לו גנדהי:"אני חושב על זה יום ולילה ואני עדיין שרוי בחשיכה".

כתב גנדי: "אני רוצה למצוא את הנוסחה אשר תבטיח לי שאסון צ'ורי צ'ורה לא יחזור.כשאדם נלחץ אל הקיר הוא יודע שהגיע הרגע שעליו להילחם.אם להביא בחשבון את מצב רוחם של צירי קונגרס רבים,בהתחשב במחלוקות בינינו,במתח המשותף,קשה מאוד למצוא נוסחה יעילה ואמיתית.ייתכן שיהיה זה בלתי אפשרי לצאת למאבק של סרבנות אזרחית בשמו של הקונגרס,וייתכן שנאלץ לצאת למאבק פרטי ללא תמיכת הקונגרס.כרגע הכל נמצא במצב התחלתי".אך דבר אחד היה ברור לו-הודו רוצה עצמאות.זו הייתה עבורו נקודת הזינוק.

בסוף ינואר פרסם את 11 הנקודות שלו,שהיו פנייה אחרונה לבריטניה להיעתר לדרישות הקונגרס ולמנוע בכך את המאבק הצפוי.הנקודות התייחסו למגזרים השונים,לאנשי עסקים בעיר ולאיכרים בכפרים,בלי לקפח אף אחד : הפחתת מס קרקע ב-50 אחוז לפחות,ביטול מס המלח,איסור שימוש באלכוהול,הטלת מכסים גבוהים על ייבוא בגדים תוצרת חוץ,צמצום הוצאות צבא,הפחתת משכורותיהם של המשרתים בשירות אזרחי עד חצי,שחרור אסירים ללא דם על הידיים,ביטולה של המחלקה לחקירת פשעים וכו'.האם קיווה כי הממשל הבריטי יענה בחיוב לדרישותיו?גם אם ידע שהממשל הבריטי לר ייענה לתביעותיו,רצה לדעת שעשה הכל לצאת נקי למאבק הסאטיאגרהא.

באמצע פברואר שמע גנדי את הקול הפנימי שקרא לו להתחיל במאבק.

נושא המאבק היה הדרישה לביטול מס המלח.באקלים החם של הודו היה המלח מצרך חשוב משום ששימש לשימור מזון ולדישון האדמה.מלבד מים,הוא היה המצרך המבוקש ביותר.ייצור המלח היה במשך שנים בבעלות בלעדית של הממשל הבריטי וההודים נאלצו לרכוש את המלח מהבריטים,אחרת היו צפויים לעונשים.גנדהי בחר בביטל מס המלח לאוו דווקא משום שהבריטים ברוויחו הון ממכירת המלח.הרווחים לא היו גדולים,אך הדבר סימל את שיעבודה של הודו לבריטניה ואת ניצולה המחפיר.

גנדהי ידע כי מצא את "הנוסחה" אשר תוכל לעורר את ההמונים ,להוציאם מאדישותם ולאחדם במאבק משותף,משום שעבור ההודים היה זה מס של שלטון זר על המצרך הבסיסי ביותר שהם נזקקו לו.מה יכול היה לסמל יותר את השלטון הבריטי השנוא?הוא אף קיווה כי הדרישה לביטול מס המלח תהדק את שיתוף הפעולה בין הינדים למוסלמים.

בראשית מרץ 1930 כתב ללורד אירווין"המשנה למך בהודו,על כוונתו להתחיל במאבק הסרבנות האזרחית.

גנדהי האמין:רק אי אלימות מאורגנת יכולה לעצור את האלימות המאורגנת הבריטית (משנה למלך הרוויח פי 5,000 מהודי שמשכורתו ממוצעת-פחות משני אנאס ליום.משנה למלך הרוויח מעל 700 רופי ליום.).

 

בערבו של ה-11 לחודש צבאו המונים על שערי האשראם והביעו את תמיכתם בגדהי.גנדהי וידא שרשימת המצטרפים יופיעו לעיני כל ב"יאנג אינדיה".הוא רצה שהבריטים ידעו לאן הוא הולך ומי מלווה אותו.

בבוקרו של ה-12 במרץ יצא גנדהי מהאשראם מלווה ב-78 מתומכיו ביניהם כמה מוסלמים,"אסורים במגע"ונוצרי.כך החל מסע בן 370 ק"מ עד לחוף דאנדי,מדרום לבומביי.הצעיר ביותר בן 16,המבוגר ביותר היה גנדהי עצמו-בן 61.נשים לא היו בין הצועדות.גנדהי נימק זאת בטענה שמטרת הצועדים היא לשאת בסבל וייתכן כי אף יהיו עינויים.אם יהיו נשים,יימנעו מהבריטם מלהטיל עונשים שהיו רוצים להטיל.בכל כפר שעברו חיכו להם אלפים שהניפו את דגל שלושת הצבעים של הודו העצמאית.גנדי צעד בראש מחזיק בידו מקל במבוק.אנשים הצטרפו לכל אורך הדרך והתהלוכה הקטנה שיצאה מסאבארמטי הפכה לנחיל אנושי שכלל אלפים.

גנדהי היה מתעורר מאוד מוקדם ובארבע לפנות בוקר היה מתעורר וכותב את מכתביו.בכל יום החלה הקבוצה לצעוד בשש וחצי בבוקר לאחר עריכת התפילה.עם תום ההליכה היומית (כ-20 ק"מ9,טווה גנדהי במשך שעה,ניהל יומן,הכין נאומים וכתב ל"יאנג אינדיה".בשעה תשע פרש לישון.הוא וידא שהצועדים ישתו חלב עיזים ויאכלו גויאבות וענבים.כשהגיע מסוראט מכונית עמוסה כדי חלב עיזים לצועדים,תמה מי משלם עבור החלב ואסר על הצועדים לשתות אותו.אין זה מוסרי לאטיאגרהאיסטים להשתמש בסחורה גנובה טען.בהגיעו ךאסלאסלי שם בילה את לילו הראשון אמר:"חיל החלוץ שרף את ספינותיו."כוונה:אין דרך חזרה.

ב-18 במרץ הגיע לכפר בורסאד ובואו לווה בהתפטרות המונית של הודים אשר שירתו במנהל.הוא פנה להמונים: הבה ניתן לממשל לנהוג לפי חוקיו,לירות עלינו,לכלוא אותנו,לתלות אותנו.אך את כמה מאיתנו ניתן להעניש?צאו וחשבו כמה זמן יארך לבריטים לתלות 300 מיליון איש".כל הודו עקבה בההתפעלות אחרי האיש שכוחו העיקרי היה כוחו המהפנט למשוך אחריו אלפי מעריצים ולשכנע את מי שפקפקו בסיכויי ההצלחה של המאבק.

ב-5 לאפריל הגיע גנדהי לחוף דאנדי לאחר שעבר את מאות הקילומטרים ב-24 יום (אדם המבלה את כל חייו בהליכה ובשירת נתיב השיר של אבותיו הקדמוניים הופך בהדרגה לדרך,לאב הקדמון ולשיר.

הדרך חסרת הדרך,שם מאבדים בני האלוהים את עצמם ובה בעת מוצאים את עצמם-מייסטר אקהארט,1327-1260,תיאולוג ומטיף,מן האבות המייסדים של המיסטיקה הגרמנית).

(האדם שאינו נודד ,אינו יודע אושר מהו.בחברת בני האדם,גם האדם הטוב ביותר הופך לחוטא.שכן אינדרא הוא ידידו של הנווד.לפיכך,נדוד!אינדרא=אחד האלים בכתבי הקודש של ההינדואיזם,אל הגשם והרעם-אייטארייה ברהאמנה).

עתה החל שלב המאבק.כל הלילה התפלל גנדהי ותומכיו ועם עלות השחר נכנסו למים והחלו בטקס היטהרות.לאחר מכן הוציא גנדהי מהמים גוש מלח קטן לקול קריאות מלוויו:"הידד למושיע" ו"נימחון".

גנדהי מיהר להכריז:"אנו רואים את דרכנו בברור.כל כפר ייצר ויביא מלח האסור על פי החוק.אחיותנו יעמדו במשמרות מחאה ליד חנויות המוכרות אלכוהול ובגדים תוצרת חוץ.צעירים וזקנים שנשארים בבית יפעילו את גלגל הטווייה,ישרפו את הבגדים תוצרת החוץ.צריך שהסטודנטים יעזבו את בתי הספר הממשלתיים,שמשרתי הממשל יתפטרו ממשרותיהם לטובת העם ואז נמצא את הפורנה סוואראג' מתדפקת על דלתותינו".שום שוטר בריטי לא נכח במקום ואיש לא הפריע להמונים לחגוג את נצחונם.גוש המלח נמכר לציבור ב-1,600 רופי.המחיר הגבוהה ששולם אי פעם בהודו עבור גוש מלח.זו הייתה הקריאה להתחיל במרי האזרחי.אנשים נקטו בתחבולות שונות ומוזרות כדי לייצר מלח.הצליחו לייצר מעט חומר לא נקי.לא הייתה חשיבות אם החומר טוב או רע.העיקר היה לעבור על חוק המלח.

בעת הכנת המלח הלא חוקית נתגלתה תופעה חדשה ,שאף גנדהי לא שיער את עוצמתה:אלפי נשים הוציאו מהים גושי מלח והחלו לעבד אותם.הן יזמו והשתתפו במצעדים המוניים בכפרים ובערים וגילו עקשנות שעלתה על זו של הגברים.זו הייתה מהפיכה חברתית אשר הוציאה את נשות הודו מפינתן הסגורה בבתיהן ושילבה אותן במאבק הפוליטי לעצמאות הודו.לראשונה זה אלפי שנים,שבהן נדחקו לשולי החברה ההודית וסבלו השפלה וזלזול מבעליהן ומאחיהן,אף יותר מהאסורים במגע,נעשה עתה ניסיון לקרבן למרכז הזירה הפוליטית ולשנות את מעמדן החברתי.יותר מכל אדם אחר היה גנדי אחראי למהפיכה הזו.

אש הסרבנות פשטה בכל רחבי הודו:המונים נהרו לחוף הים ועסקו בייצור מלח לא חוקי;בערים נערכו הפגנות ענק נגד הממשל;המוני הודים ששירתו בשורות הממשל התפטרו מתפקידיהם;חברי הקונגרס מכרו ברחובות מלח בייצור עצמי לעיני כול;ובמקומות רבים הוצתו מדורות ובהן נשרפו בגדים תוצרת חוץ.המשטרה הבריטית החלה להתעמת עם ההמונים.חלק ניכר ממנהיגי הקונגרס,ביניהם ג'והארלאל נהרו נעצרו ונכלאו למספר חודשים.אלפי הודים מכל שכבות האוכלוסייה נעצרו ונכלאו.בכלכתה ובקארצ'י המשטרה הכתה באלות הודים שהחזיקו בידיהם מלח.במזרח בנגל,צ'יטאגונג,טרוריסטים רצחו שוטרים וברחו עם נשקם ליער.בעיר פאשוואר,בגבול הצפון מערבי,פרצו בסוף אפריל מהומות קשות לאחר שעבדול ג'האפר קהן,מנהיג "החולצות האדומות (תומכי גנדהי) נעצר. המהומות נמשכו גם לאחר שחרורו.70 הודים נהרגו והעיר נכבשה צבאית על ידי הבריטים.המשנה למלך אסר על העיתונות ההודית לדווח על מה שקרה בפאשוואר.

גנהי מעבר לדעמו על תוקפנות הבריטים היה מוטרד מכך שלא התכוונו לעצור אותו כמוביל מאבק הסאטיאגרהא.לא ייתכן,חשב,שלא יישלח לכלא בעוד ההמונים נשלחים,על מעשה שהוא יזם.

במכתב למשנה למלך,אירווין,הוא כתב כי בכוונתו לצאת לעבר דהאראסאנה(שם נמצאו מחסני המלח הגדולים בבעלות הבריטים)ולהשתלו על מפעלי המלח.אתה יכול למנוע פשיטה זו אם:"א.ביטול מס המלחב.תאסור אותי ואת מלווי עד אשר,כך אני מקווה,יימצא מחליף לכל מי שייאסר".

באותו הלילה,ה-5 במאי 1930,עוד בטרם הגיע המכתב ליעדו,נעצר גנדהי.הוא נלקח ללא משפט לכלא יראבדה ממנו השתחרר 6 שנים קודם.

הידיעות על מאסרו של גנדהי פשטו במהירות והוציאו המונים לרחובות הערים במחאה קולנית נגד הממשל.התקפות המשטרה לא אחרו לבוא ועד מהרה מילאו כ-6,000 הודים את בתי הכלא (ביניהם בניו של גנדהי ונהרו הבן).

ב-18 במאי כתב מתאו לאירווין כי הוא פשוט מתעלם מהעובדה שהסרבנות האזרחית חדלה להיותבתור שכזו ברגע שהמונים אימצו דרך זו.הוא הזהיר את אירווין כי שום ועידת שולחן עגול לא תעזור כל עוד בריטניה מתייחסת להודים כאל עם של עבדים.מתאו בכלא חש גנדהי כי הסוואראג' יתממש בקרוב.הוא לא ידע מתי,אך היה לו ברור כי מאבק הסאטיאגרהא ינצח את האימפריה הבריטית.האמת חייבת להיות לצידם של 300 מיליון הודים הנרמסים על ידי אי קטן בצפון מערב אירופה למעלה מ – 300 שנה.

בהעדרו של גנדהי נטלה המשוררת סארוג'יני נאיידו את המנהיגות.יחד עם מנילאל,בנו של גנדהי,הובילה מצעד של 2,500 סאטיאגרהאיסטים חברי קונגרס לעבר מפעליים המלח המגודרים בתיל דוקרני בדהאראסאנה,כ-200 ק"מ צפונית לבומביי.הצועדים התקרבו למשמר ההודי שכלל 400 שוטרים.הם הוזהרו לא להתקרב לגדרות,אך לא שעו לאזהרות.קבוצה מתוך הצועדים עברה את החפיר שמסביב למפעל והגיעה עד לגדרות.נשמעה פקודה ועשרות שוטרים ילדי הודו הסתערו על הצועדים ונחיתו עליהם את אלותיהם,כאשר המפגינים נאמנים לעיקרון האי אלימות.מי שלא נפל המשיך לצעוד בשקט גמור עד שקרסו גם הם תחת המכות..ככה טור אחרי טור.קרוב ל-200 פצועים שכבו בבתי החולים,רבים מהם ללא הכרה,כמה מהם מתו.

אחרי אירועים אלו היה ברור ,כי אבדה כמעט כל תקווה להתפייסות בין אנגליה להודו.

המשנה למלך התייחס לאירוע כאל תקרית שאינה ראויה להתייחסות רצינית וכתב למלך שהוא בוודאי יבין שכל מה שקרה אינו אלא תכסיס תעמולתי.

לורד אירווין ניסה להמעיט מחומרת האירועים,אך הוא הבין מה שכל הודו הבינהמה שקרה מקונגרס לאהור עד לבואו של המהאטמה לדאנדי,הוכיח מעל לכל ספק כי גנדהי היה דמות לאומית מרכזית,ייחודית,נערצת על מיליוני הודים ברחבי תת היבשת הגדולה..הם ראו בו לא רק מהאטמה נערץ ,אלא גם מנהיג פוליטי אשר רק הוא מסוגל להביא את הודו לסוואראג' המיוחל..הממשל הבריטי בהודו הבין עכשיו כי ביכולתו של גאנדהי להוציא מיליוני תומכים לרחובות ולארגן סאטיאגרהא שפירושה החרמת טקסטיל בריטי,סירוב לשלם מיסים והתפטרות המונית מהשירות האזרחי.

השפעת האירועים הוחרפה עקב המשבר הכלכלי החמור שפקד את העולם באותו זמן וזעזע את הכלכלה הבריטית.הייצוא הבריטי להודו ירד פלאים(בעיקר בשל המשבר העולמי) ובריטניה לא יכלה להרשות לעצמה להקל ראש במאבק ההודי.

בריטניה הבינה כי המנצח הגדול הוא לא רק גנדהי, אלא גם הקונגרס שקם לתחייה במאבק של 1930.

הוא ארגן ביעילות רבה,דבר שהפתיעה את ההודים עצמם,תהלוכות מחאה אנטי בריטיות וחרמים על סחורות בריטיות.בכל פרובינציה היו שלוחות של הקונגרס שהביאו את הוראותיו לפינות הנידחות ביותר בהודו. בערים רוח חדשה נראתה בבהירות:הרחובות התמלאו בכיפות גנדהי,מתנדבים במדים הוצבו במשמרות כאילו היו שוטרים בריטים.קבוצות צעירים לבושות צ'אדר (בגדיו של גנדי)צעדו ברחובות.

בעניין אחד נכשל הקונגרס כשלון חרוץ:מספרם של המוסלמים שנשמעו להוראות הקונגרס היה מזערי.בהשוואה לתנועת אי שיתוף הפעולה ב – 1921 שבה השתתפו המוני מוסלמים,נכלאו ב-1930 רק כמה מאות מוסלמים לעומת עשרות אלפי הינדים.רבים מהמוסלמים החלו לאבד את אמונם בגנדהי, כמי שיגשר על הפערים בינם לבין ההינדים.את הקונגרס ראו כמי שמייצג בראש ובראשונה את ההינדים ומנצל את הפערים העדתיים כדי להגביר את התעמולה לחיזוק כוחו שלו בלבד."