ענקי אסיה מנסים להאכיל את ענייהם

הודו וסין הן ענקי כדור הארץ,מרובות הרים מישורים ובני אדם.נדמה כאילו כדור הארץ שלנו הונח כך שהודו וסין נמצאו בחלקו התחתון ואנשים התגלגלו ונאספו שם.במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת,אוכלוסיית סין היא הגדולה בעולם ואוכלוסיית הודו שנייה בגודלה ונושפת בעורפה. יש להן גם שכנות גדולות:אינדונזיה חמישית בעולם,פקיסטן שביעית ובנגלדש תשיעית.

כל דבר שקורה לתושבי שתי הארצות העצומות האלה קורה למעשה לשליש מכלל בני האדם בעולם.הבעייה המשותפת לשתיהן היא העוני,אבל שתי הענקיות האלה בחרו בדרכים שונות להתמודד איתו.

בסוף מלחמת העולם השנייה הייתה סין ארץ טראגית,כפי שהייתה במשך שנים רבות.במשך 150 שנה היא סבלה רעב,שלטון לקוי,התמכרות לאופיום,מאירופים שהציקו לה,משחיתות,ממלחמת אזרחים ומפולשים יפנים.הקיום מבחינת מיליוני תושביה היה מלחמה יומיומית באלימות וברעב.

הארמיות היפניות עזבו את את המדינה וסין נקלעה למלחמת אזרחים.בצד אחד של המתרס מפלגת קומינטנג, או המפלגה הלאומנית.מאז הדיחו הסינים את השליט האחרון בשושלת מנצ'ו ב-1912,ניסתה מפלגת קומינטנג לזכות בשלטון ולנהל את המדינה.אבל אנשיה היו קשוחים ובלתי מיומנים בניהול ומנהיגם,הגנרליסימו צ'אנג קאי שק , לא הצליח לגבור על הקומוניסטים.בצידו האחר של המתרס הייתה המפלגה הקומוניסטית הסינית ,הסי.סי.פי ( CCP ).את המפלגה הקימו בראשית שנות העשרים של המאה העשרים מהפכנים סינים שהושפעו מהמהפכה הרוסית.הקומוניסטים והלאומנים לחמו אלה באלה בשלהי שנות העשרים ובשנות השלושים,אבל הם גם לחמו שכם אל שכם נגד יפן ב-1937,אף שתמיד היו עוינים זה את זה.משהסתיימה מלחמת העולם השנייה,הם חידשו את מלחמת האזרחים.בארבע השנים הבאות זכו הקומוניסטים להישגים ואילו הלאומנים איבדו מכוחם.

מנהיג המפלגה הקומוניסטית היה שועל קרבות וותיק מאו צה טונג.נולד ב-1893 בכפר בלב סין.אביו היה סוחר והיה לו בית רחב ידיים..בתחילת דרכו היה מאו הצעיר מורה,עוזר ספרן,עובד מכבסה,סופר ,לוחם גרילה ומנהיג צבאי.

בסתיו 1944 השיגו חייליו לבסוף ניצחון במאבק המר.בכיכר טיינאנמן שבבייג'ינג הכריז מאו צה טונג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין.צ'יאנג נסוג עם כוחותיו המובסים לאי טייוואן.

לאחר 150 שנה קם בסין המיוסרת משטר חזק.מאו עמד בראש מפלגתו 25 שנים.הוא דאג לאיכרים חסרי הכל אבל לא התקשה להתעלם מגילויי סבל.הוא היה מלא חיים ושופע מילים ואהב לחולל סערות ואחר כך למתן אותן.היו לו הרבה פילגשים,בדומה לקיסרים שקדמו לו.מפעם לפעם הוא הפגין את חוסנו לפני צלמים בשחייה בנהרות מזוהמים,בלי להיות מוטרד מגושי הצואה הצפים במים.

אף שמפלגתו כינתה את המדינה רפובליקה המפלגה הקומוניסטית ומאו הם שניהלו כל שלב משלבי הממשל.הם שלטו בכל מקורות הידע ובעיצוב החשיבה.לשם כך הם השתמשו בבתי הספר,באמצעי התקשורת ובאספות של השכונות והכפרים.בשנים הראשונות לשלטונם הם חיסלו את מי ששנאו ואת מי שפחדו מפניהם.מרבית האנשים היו לאומנים לשעבר.

על פי הדוגמה המרקסיסטית,אם רוצים לבנות מדינה סוציאליסטית,משתלטים קודם על אמצעי הייצור.בסין שהייתה כפרית מעיקרה,זה אמר השתלטות על אדמות.מכאן שהמפלגה הקומוניסטית הרסה את מעמד בעלי האחוזות.הנשק השכיח בנוסף להוצאות להורג המוניות היה,"בית משפט עממי",שבין כתליו המיטו איכרי הכפר הרס מוחלט על בעל האחוזות המקומי.היסטוריונים סבורים שהמפלגה הקומוניסטית והאיכרים הוציאו להורג מיליון בעלי אחוזות לפחות.

כל מי שהשתמש בשכלו כדי להתפרנס היווה סכנה למפלגה הקומוניסטית.אבל מה אפשר לעשות באנשים כאלה?הסינים רחשו כבוד רב ללמידה ומאו קרא הרבה ספרים ואהב לכתוב.אבל האינטלקטואלים בסין ,כדוגמת מאו,באו לעיתים קרובות ממשפחות מבוססות והיו בעלי תארים מאוניברסיטאות בארצות אחרות.משום כך הם נחשבו פיאודלים או ריאקציונרים ולכן גם מסוכנים.בין השנים 1950-51 אילצה המפלגה הקומוניסטית עשרות אלפי אינטלקטואלים ללמוד באוניברסיטאות מהפכניות שבהן הרצו המורים בלי הרף על תורותיהם של מאו,מרקס,לנין וסטלין.האינטלקטואלים המותשים השפילו עצמם עד עפר,הודו באשמה שהוטלה עליהם וכתבו את האוטביוגרפיות שלהם.

הזיכרונות האלה היו כמובן וידויים.הם היו חייבים להיות משכנעים משום שהמפלגה לא התירה וידויים שעל פי שיפוטה היו לא כנים.מורה ידוע לפילוסופיה,שהוכשר באוניברסיטת הארווארד,כתב 11 עמודים על חולשותיו.הוא ביקר את חייו הנינוחים בקרב משפחתו הביורוקרטית בעלת האחוזות.הוא האשים את "קליפת האנוכיות" שלו,את שאיפותיו להתעלות מעט מעל הפוליטיקה ואת חיבתו לחשיבה בורגנית.אחר כך הוא שיבח את תחושת הייעוד החדשה,שבשלה הוא אסיר תודה למפלגה הקומוניסטית.אחרי שבע שנים בשלטון הגיעו מאו ואחרים למסקנה שהמפלגה הקומוניסטית הרחיקה לכת ושהדיכוי עצמו מסוכן.בנאום שנשא לפני מנהיגי המפלגה התייחס מאו לרעיונו החדש:לאפשר "למאה פרחים לפרוח" בשדה התרבות ו"למאה זרמי חשיבה מדעיים להתחרות ביניהם".אחר כך הוא נאם על הטיפול הנכון בסתירות המתגלות בקרב העם ואמר:"מעולם לא הייתה ארצנו כה מאוחדת כפי שהיא היום...ימי הפירוד הלאומי והסערות שהעם שונא,חלפו לעד".

בשנת 1957 החלו הפרחים לפרוח(לקח להם זמן).הסינים קבלו בזעם על עוניים,על אמצעי הדיכוי של המפלגה ועל הפערים הכלכליים לעומת חברי המפלגה הרואים עצמם כגזע נפרד.באוניברסיטאות הופנו קירות לטובת הדמוקרטיה אשר כוסו בכרזות ביקורתיות על המפלגה.הייתה קריאה סטודנטיאלית לעריכת שינויים.

עד מהרה חשו חברי המפלגה כי הודגשה הסאה.הם הבהירושהם מתנגדים לפריחת הפרחים וזרמי חשיבה אחרים.מאו השקיף מלמעלה ושינה את המסר.החלומ לקצור את הפרחים.פקידים בכירים תייגו 300,000 אינטלקטואלים כימניים ואלה איבדו את משרותיהם ואת חייהם לא פעם.אנשים הושמו במחנות עבודה סטודנטים רבים שלחו יד בנפשם.באחת ההפגנות נורו למוות למול קהל של 10,000 איש שלושה מנהיגי סטודנטים.

הוצאתם להורג של מותחי ביקורת לא הייתה קשה לביצוע.משימתה הכבדה של המפלגה הקומוניסטית הייתה לשנות את הכלכלה.כלומר,להגדיל באופן משמעותי את כמות הגידולים ולהעלות בשיעור ניכר את הייצור התעשייתי.היה עליהם לעשות זאת בדרך הקומוניסטית ,אך מבלי להרעיב את האיכרים ולטבוח בהם,כפי שעשה סטלין ברוסיה.

התהליך החל בחלוקת קרקעות לאיכרים והחל מהמחצית השנייה של שנות ה-50 ניתה המפלגה לשכנע ואף לאלץ את האיכרים לצרף כמה חלקות אדמה ולהקים קואופרטיבים.על כל קואופרטיב הוטלה מכסת גידולים מסויימת.המפלגה גם פתחה בתוכנית חומש להקמת תעשייה כבדה (הם ידעו שהמודל שלהם,רוסיה, עשה פלאים בעניין,עד כדי כך שהצליח להדוף את הגרמנים במלחמת העולם השנייה).תוכניתה של סין לפיתוח התעשייה עלתה יפה והתפוקה צמחה באופן דרמטי.להלכה,משטר חזק כמשטרו של מאו היה יכול לעשות מה שמשטרים אחרים לא יכלו לעשות.פעם הוא הכריז מלחמה על הדרורים ,שאותם כינה פגע רע ומטרד.מיליוני סיניםנעמדו מחוץ לבתיהם והאעישו במחבתות כדי להבריח את הדרורים.המטרה הייתה לגרום להם לעוף ואז למות מתשישות.וכך היה,אבל אז,באין דרורים שיאכלו אותם,התרבו התולעים,כרסמו את היבולים,כיסו את העצים ועשו את צורכיהם על העוברים ושבים.המפלגה עצרה את המסע כנגד הדרורים.

המפלגה החליטה היכן אנשים יגורו,מה ילבשו,במה יעבדו,עם מי יתחתנו ואיזה כמות של אורז יאכלו.היא גם יעצה באיזו תדירות יש לקיים יחסי מין:נשואים טריים:לעיתים קרובות מאוד,אחרים:אחת לשבוע/שבועיים.המפלגה אסרה על קריאתן ופירסומן של יצירות השירה הנפלאות של סין.לשירים שהושרו היו שמות כגון "הסוציאליזם הוא טוב" וכן "אוספי צואת הלילה יורדים מן ההרים".

המפלגה הכריזה על רפורמות,אבל לא תמיד מימשה אותן במלואן.היא אסרה סוגים שונים של ניצול נשים שהיו מקובלים בסין,כגון נישואי ילדות או הפיכתן לפילגשים,אך דאגה לתת את מרבית המשרות הממשלתיות לגברים.הממשלה טענה ששמה קץ לבערות,אבל נתוני מפקד אוכלוסין סתרו טענה זו.

עד שנת 1957 היו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית מודאגים מקצב צמיחת הכלכלה של סין.ייצור המזון גדל רק ב- 4% בשנה.זה לא הספיק להאכלתם של המוני העובדים בבתי החרושת,שמספרם הלך וגדל ולהחזרת חובות לרוסיה.המפלגה שקלה את צעדיה.בין מתכנני הרפורמות היו שדגלו בשיטת היד הרכה.הם סברו שהאיכרים ייצרו יותר עאם ייתנו להם תמריצים שבאמצעותם יוכלו לרכוש עוד מוצרי צריכה.האיכרים גם נזקקו למכונות חקלאיות ולחומרי דישון.

מאו התנגד.הטא האמין כדרכו,בכוחם של ההמונים ובגבורתו של הרצון האנושי.הוא האמין שהדרך להגברת הייצור היא לגייס את האיכרים ולהלהיב אותם.הוא רצה שחצי מיליארד בני אדם ימצאו סיפוק בעבודה שאין לה סוף.

וכך הכריז מאו ב-1957 וב-1958 "על הקפיצה הגדולה קדימה".המפלגה איחדה את החוות השיתופיות החדשות לכלל יחידות ענק,שנודעו בשם קומונות.תכליתן הייתה לגדל כמות גדולה יותר של גידולים ולהקים בתי חרושת בכפרים.קומונה הכילה עד 10,000 בתי אב והיו בה מטבחים משותפים,פעוטונים ופנימיות.סידור זה החליף במידת מה את מוסד המשפחה ושחרר נשים לעבודה בחקלאות ובבתי חרושת.הקומונות נאבקו כדי לעמוד במכסות התפוקה שהוקצו להן.גדודי עובדים שהובלו מן החוות ומן הערים עסקו בחפירות במסגרת מיזמי ענק של השקייה.מיליון איכרים התיכו ברזל בכבשנים קטנים מאחורי בקתותיהם.

מאו ועמיתיו טענ ש"הקפיצה הגדולה הצליחה".המנהלים בכפרים דיווחו על הכפלת הייצור,על גידול פי עשרה ועל גידול של עשרות מונים.

אבל הקפיצה הגדולה הייתה למעשה כישלון.נתוני התפוקה החקלאית היו שקריים.האיכרים לא רצו לעשות את שהורו להם והיבולים היו דלים.רעב כבד וממושך פקד אתהמדינה.איכרים מורעבים ניסו להתקיים מקלחי תירס טחונים מקליפות אורז ומאבקת גזעי עצים.20 מיליון בני אדם קיפחו את חייהם ברעב ששרר בסין בשנים 1959- 1962.

מאו הכחיש את הכישלון,פרש מראשות המדינה אבל מיהר לחזור לתפקידו.הוא החליט לצמצם את התוכנית אך חזר בו.הוא טען שיש להמשיך עם הקומונות.בסוף הצליחו מנהיג המפלגה לרסן את התלהבותו של מנהיגם.הם השאירו על כנן את הקומונות הענקיות,אך עצרו חלק מניסוייו של מאו בהנדסת אנוש.כדי להגביר את התפוקה הם אפשרו לאיכרים למכור חלק מהיבולים שגידלו , כפי שעשו הרוסים לעיתים.

בעוד הקומונות ממשיכות להדרדר,חל שיפור מה בתעשיות.אף שפלדה הייתה חיונית ביותר לפיתוח,עד לעליית הקומוניסטים לשילטון לא ייצרה סין מעולם מיליון טונות של פלדה בשנה..אבל אחרי עשור אחד בלב במשטר החדש גדל ייצור הפלדה השנתי של סין לכ-20 מיליון טונות פלדה בשנה.אף שאיכותו הייתה נמוכה.אכן צעשיותיה היו דלות,אך בדומה לרוסיה, כשרצתה חוללה פלאים.עד 1964 הצליחו מדעני סין להרכיב פצצות אטום ולערוך ניסויים גרעיניים.כעבור עשר שנים נעו לוויינים סינים במסלול סביב כדור הארץ.

בשנת 1966,במלאות לו 73 שנים חש מאו שהמהפכה מקרטעת ושמנהיגי המפלגה הופכים למעמד שליט חמדן ,כפי שהיה המעמד אותו חיסלו.לכן הכריז מאו על "מהפכת התרבות הגדולה של הפרולטריון".הוא ערך טיהור בקרב הבכירים וארגן מסעות והפגנות תמיכה של סטודנטים קומוניסטים המהללים את דבריו ומצטטים את מילותיו.הם הרגו גם מנהלים ומורים בני המעמד הבינוני,הרסו מקדשים ותקפו.אינטלקטואלים השמידו את ספריהם ואת אוספי האומנות שלהם כדי לא ליפול קורבן להטדותיהם של "המשמרות האדומים".לא פעם אף שלחו יד בנפשם.נראה היה שאנדרלמוסיה פושה בעם ומאו קרא לצבא להחזיר את הסדר על כנו.הקנאים דוכאו,הוגלו.במשרדיהם המשיכו חברי המפלגה במהפיכה התרבותית.הם רקמו קנוניות זה כנגד זה ושלחו שלושה מיליון מורים,סטודנטים ואפילו עובדי מפלגה למחנות עבודה ובתי סוהר,או לעבודה בחוות חקלאיות.בתוך הכאוס הזה קרסה הכלכלה.

מאו היה אז בשנות ה-80 לחייו ובריאותו הייתה רופפת.הוא הוביל מהפיכה ששינתה מהקצה אל הקצה את המדינה הגדולה ביותר בעולם.באכזריות ובאמצעות רצח המונים הנהיגו,הוא ואחרים במפלגה הקומוניסטית,סדר מבולבל וקדחתני בסין בשרויה התוהו ובוהו.למראית עין לא היה מצבם של איכרי סין שונה מזה של אזרחים אחרים במדינה ולנשים היו זכויות שמעולם לא היו להן.אבל האנשים הפשוטים חיו כחיילים במחנה טירונים ומיליונים רבים של איכרים היו רעבים.

כאשר "הנווט הגדול" מת בשנת 1976,נאבקו קיצונים ומתונים לרשת את מקומוירש אותו דנג שיאופינג בן ה-72.הוא היה מנהיג המתונים במפלגה ופעמיים עורר את התנגדתם של מאו או של המפלגה.בעת המהפכה התרבותית ירדו המשמרות האדומים לחיי בנו,עד שקפץ לנכותו מהחלון.הוא היה מנהיגה של סין,אף שלכאורה היה סגן יו"ר המפלגה.את המשרות הבכירות הפקיד בידי אנשים מעשיים הדוגלים ברפורמות.דנג הציע תוכנית רפורמות מקבילה וזכה ךתמיכת המפלגה הקומוניסטית.באותם הימים עשה גורבצ'וב ברוסיה דברים דומים.בלי להודות בכך התנער דונג מהקומוניזם והתמקד בצמיחה כלכלית.הוא פירק את הקומונות והשיב לבעלי הקרקעות את אדמותיהם.הוא עודד יזמות פרטית ועשיית רווחים.הוא עודד את צמיחת הייצור של מוצרי צריכה ובתי החרושת החלו לייצר דברים שאנשים אצו כמו מכונות כביסה ואופנועים.-קפיטליזם.

היו תוצאות: תפוקת החקלאים גדלה מאוד וסים אף ייצאה מוצרי מזון מסוימים.התוצר הגולמי עלה בשיעור ממצוע של 9% בשנה.בראשית שנות התשעים הייתה סין ראשונה בעולם בייצור פחם,מלט,תבואה,כותנה,בשר ודגים.

סין ניסתה גם לרסן את גודל אוכלוסייתה.כאשר עלו הקומוניסטים לשילטון הייתה אוכלוסיית סין יותר מחצי מיליארד בני אדם ועד 1982 היא הכפילה את עצמה.המספרים התופחים איימו למחוק את ההישגים הכלכליים.מה עושים?קובעים חוק:ילד אחד למשפחה.מי שעבר על החוק נקנס ואיבד את זכויותיו למגורים ולחינוך.הגבלה נוקשה זו פעלה את פעולתה במשך זמן מה והאטה את קצב גידול האוכלוסין.עם הזמן עברו משפחות רבות על החוק והוא חדל להתקיים למעשה.

גם לשיגשוג הכלכלי היה חיסרון.הסינים אומנם חיו טוב יותר מתמיד,בעיקר בערים הגדולות,אך מרבית האיכרים היו עדיין עניים מרודים.המפלגה סירבה להפריט את התעשיות שבבעלות המדינה,אף שלא היו רווחיות.וכמו במדינות עניות אחרות:השחיתות פשתה בכל.שרים בכירים היו מעורבים בעסקים ממשלתיים ופרטיים כאחד והיו חשופים לשוחד.

למרות הפריחה הכלכלית הנרחבת הייתה תחושה של אי נחת.אינטלקטואלים ומשכילים צעירים היו מודעים לליברליזציה שבארצות הקומוניסטיות האחרות, כמו רוסיה.הם תבעו את זכותם להתריע על מעשי שחיתות ועל פגמים במערכת השילטונית(היו להם כבר מקלטי רדיו בגלים קצרים והם האזינו לשידורי הבי.בי.סי הבריטי,לרדיו צרפת ו"לקול אמריקה" בסינית.

אבל דנג ומנהיגי המפלגה התנגדו לכך בכל תוקף.הם הנהיגו כלכלה חןפשית,אבל הם התנגדו נחרצות לדמוקרטיה שלדעתם יכולה להוביל רק לתוהו ובוהו.הדמוקרטיה הייתה עלולה לגרום לנפילתה של המפלגה הקומוניסטית,דבר שהיה בלתי נתפש בשעתו.

בשנת 1989 הפגינו סטודנטים בכיכר הענקית בבייג'ינג,כיכר טיינאנמן,או "שער השלום השמיימי.40 שנה קודם לכן הכריז כאן מאו על ייסוד הרפובליקה העממית וכעת הוא חייך בנועם אלצפעילי זכויות האדם מדיוקנו הענקי שהתנוסס גבוהה מעליהם.הם דרשו שינוי והציבו במקום פסל עשוי גבס של אלת הדמוקרטיה.אזרחים מן השורה וסטודנטים הצטרפו אליהם ובסביבה נאספו כמיליון בני אדם.ההפגנות הפכו סוערות יותר ויותר.

כעבור חודש וחצי שלחו ראשי המפלגה לכיכר חיילים ,טנקים ומכוניות משוריינותהחיילים פתחו באש והאגו במשך כמה ימים מאות סינים.למרות זעקת העולם(האדם מול הטנק),תנועת החופש ,בהתחלה לפחות לא הביאה בעקבותיה שינוי כלשהוא.דנג המשיך להתנגד לדמוקרטיה.הוא העמיד פנים שהשיטה הכלכלית בארצו עדין קומוניסטית ופירושו של דבר שהמפגינים הם לוחמים במהפיכה "שניסו להחדיר את הקפיטליזם לסין".

מובן שמה שהוא עשה לא היה אלא החדרת הקפיטליזם.

אחרי מותו של דנג המשיכה סין בשיטה רבת הסתירות שהנהיג-קפיטליזם במסגרת שלטון יחיד.הממשלה המשיכה לתת יד חופשית לכלכלה.לפני תקופת שלטונו של דנג ייצרו עסקים שבבעלות המדינה יותר משלושה רבעים מתפוקת המדינה;ואילו עד למותו ,הם ייצרו פחות משליש מתפוקת המדינה.למרות בעיות רבות כמו שחיתות בממשלה,העסקים בסין פרחו ורבים חיו טוב יותר משאי פעם חלמו.

סין לא הייתה דמוקרטיה,היא הייתה רודנות של מפלגה אחת.אבל אף שהמפלגה שדלטה בכול,היא לא הייתה נוקשה כבעבר.בפעם הראשונה העזו עיתונים לספר על אדם שהגיש תביעה כנגד המשטרה ועל ילד קטן שננטש על ידי הוריו ושהשלטונות הזניחו אותו.תוכניות רדיו של שיוחות עם מאזינים צצו ומאזינים צלצלו להביע דעתם בסוגיות כגון איסוף אשפה,מפעלים המזהמים את הסביבה,האם נערות צריכות להשאר עם חזיות במהלך בדיקה רפואית בבית הספר ומה לעשות כשהבוס (בעסק פרטי) דורש מהעובדים לעבוד 16 שעות ביום.

לעיתים קרובות נשמעת הקביעה שהקפיטליזם אינו מתפקד במערכת שלטון יחיד.אבל סין ניסתה לגרום לו לעשות כן.

ההסטוריה של הודו הענק האחר שונה מזאת של סין.בתחילת המאה התשע עשרה ,כאשר צירפה בריטניה את הודו לאימפריה שלה,לא הייתה הודו מדינה אחידה אחת והבריטים לא ניסו מעולם להדביק את כל חלקיה.בסוף מלחמת העולם השנייה,התקופה שבה מתחיל סיורנו,לא היו עדיין תושביע הודו למדינה אחת.

הדמות המרכזית שהובילה את הודו לעצמאות הייתה כאמור גנדי.הוא רצה את שחרורה של הודו מהשלטון הבריטי,אך האמין שכדי להשיג מטרה זו וכל מטרה אחרת יש לנקוט בצעדים לא אליים.

הבולט בחסידיו של גנדי היה ג'ווהרלל נהרו.אביו היה מנהיג נודע של תנועת העצמאות בהודו.נהרו היה פוליטיקאי בעל חשיבה מעמיקה ונתון למצבי רוח.אף שהיה בן אצולה ברהמיני יהיר לעיתים הוא הוטרד מאוד מעוניה של הודו.האדם הפשוט בהודו ידע זאת והוקיר אותו על כך.הוא העריץ את הדמוקרטיה הבריטית ורצה שאחרי שחרורה מידי הבריטים תשרור בהודו דמוקרטיה.עם זאת,הוא ראה ברוסיה מודל חברתי-כלכלי טוב יותר לארצו מן המודל הבריטי.הוא סבר שהרוסים הוכיחו שסוציאליזם יכול להעשיר מדינה מפגרת וענייה.

הודו לחמה לצד בריטניה במלחמת העולם השנייה ובסיומה דרשו גנדי והקונגרס הלאומי את הבריטם לעזוב והאחרונים צפו זאת היות והבטיחו להם זאת תמורת עזרה במלחמה.הבריטים נאלצו לקיים הבטחתם אך חששו מה יהיה על המוסלמים.אף שהיו מעטים מההינדים , בהודו היה גדול מספרם מבכל מדינה אחרת בעולם.דוברם של המוסלמים היה גוף ושמו "הליגה המוסלמית",שעמד על כך שתהיה למוסלמים מדינה משלהם.הם חששו שבמידה וישארו המוסלמים בהודו הרוב ההינדי לא יכבד את זכויותיהם..הקונגרס,לעומת זאת לא הסכים להוציא שטחים שבהם התגוררו מוסלמים מגבולות מה שהוגדר תמיד כ"הודו".הם רצו הודו מאוחדת שבהם הינדים,מוסלמים,סיקים ובני כיתות אחרות ליהנות מחופש פולחן.הבריטים החליטו להיענות לדרישות הליגה המוסלמית.הם ביתרו את הודו לשתי מדינות.החלק הקטן יותר הפך לפקיסטן(החלק המוסלמי)(קשה להאמין,אך בניגוד לכל חשיבה הגיונית הייתה פקיסטן מורכבת משני חלקים שאלף קילומטרים של צפון הודו הפרידו ביניהם.אחר כך בעקבות מלחמת אזרחים,הפך החלק המזרחי למדינה העצמאית בנגלדש).

יתר חלקיה של הודו היו לרפובליקה הענקית של הודו.רובם המכריע היה הינדי,אך מיעוט לא מבוטל של מוסלמים(עשירית)וכן מיעוט סיקי.ההודים נחלקו בדתם ובתרבותם והם דברו 15 שפות רשמיות.משותף:כולם עניים.

אוגוסט 1947"הכרזת עצמאות הודו.מייד פרצו מהומות בין הינדים למוסלמים.לא פחות מ-10 מיליון הינדים , סיקים ומוסלמים נמלטו מבתיהם משני צידי הגבול ההודי-פקיסטני,מהפחד שיילכדו בתוך מדינה עוינת לדתם.כאשר ניסו להגיע לשטח שבו יוכלו לחיות בבטחה,נטבחו מיליון מהם בידי אויבי דתם..כעבור 5 חודשים נרתח גנדי על ידי מתנקש הינדי.

כשחושבים על כך שמדינה כמו הודו בחרה בשלטון דמוקרטי,מתעוררת השתאות.מרבית המדינות באותה תקופה נשלטו בידי רודנים.בסין כפתה הממשלה הקומוניסטית את אגרוף הברזל שלה.האם הייתה הדמוקרטיה מסוגלת להתמודד עם בעיותיה האדירות של הודו? מרבית ההודים חיו בעוני ומספר הרעבים ללחם גדל בכל שנה בחמישה מיליונים.השנאה בין הדתות הייתה עלולה לגרום בכל רגע נתון למעשי טבח ויחסי עוינות שררו לעיתים קרובות בין הודו לבין שכנותיה,פקיסטן וסין.שלושה מתוך ארבעה הודים לא ידעו קרוא וכתוב וייתכן שלא היו מסוגלים להיות שותפים למשטר דמוקרטי.

מנקודת מבטם של נהרו ושל המעמדות הגבוהים ,הדרך הקלה ביותר לשלוט במדינה הייתה שימוש בכוח.אבל הם בחרו בדמוקרטיה.נהרו ואנשיו הראמינו בדמוקרטיה למרות שחיו תחת כיבושה 150 שנה.הוא בנה משום כך פרלמנט שהוכח כדמוקרטיה איתנה לימים שיבואו.

נהרו היה סוציאליסט בבסיסו ולא קומוניסט.הוא סבר שהאימפריה ששלטה בהודו כל כך הרבה שנים היא הביטוי לקפיטליזם.בהנהגת בריטניה והקפיטליזם חיו ההודים בעוני.משום כך הקפיטליזם רע מיסודו למרות שהדמוקרטיה הבריטית טובה.יתר על כן,הודו יכולה לשגשג בלי עזרה מבחוץ,אין לה צורך בסיוע קפיטליסטי זר.בדומה לרוסיה של סטלין,גם הודו יכולה לשפר בכוחות עצמה את כלכלתה.הדרך לעשות זאת היא באמצעות תוכניות חומש,כפי שעשתה רוסיה..בדומה לסין בעייתה העיקרית הייתה העוני.

מתכנני השיטה הכלכלית ניצבו בפני דילמה.האם על הודו להתמקד בתשתיות?כלומר האם להשתמש במשאביה המצומצמים של המדינה לבניית בתי חרושת,מפעלי פלדה,תחנות כוח וסכרים?זה מה שעשתה רוסיה 20 שנה קודם.נהרו ראה במיזמי ענק מעין אלה בסיס לפיתוח וכינה אותם "מקדשיה החדשים" של הודו.הוא היה בטוח שהם ייצרו עושר ומקומות עבודה וימחקו בטווח הארוך את העוני.(אבל למעשה התברר שהחברות שהיו בבעלות המדינה היו מושחתות ובלתי יעילות.מפעלי הפלדה של המגזר הציבורי העסיקו פי עשרה יותר עובדים ממפעלים פרטיים בדרום קוריאה היריבה,אך תפוקת הפלדה שלהם הייתה מחצית מתפוקת היריבה).

ואולי מוטב למתכננים להתמקד בצרכים האנושיים המיידיים?נהרו וצוות המתכננים שלו ידעו שעליהם להתמודד עם העוני הנרחב בהודו לא רק באמצעות בניית מפעלים וסכרים,אלא גם באמצעות בניית מפעלים וסכרים,אלא גם באמצעות שיפור התשתית החברתית.לעיתים קרובות היה נהרו מציין שמיליונים רבים מההודים חיים בעוני ובעליבות.לכן היה על הממשלה להשקיע ישירות בצרכים אנושיים:טלפונים ובתי ספר,כבישים ובריאות.

המתכננים החליטו להתפשר.בתוכניות החומש שלהם הם השקיעו במידת האפשר הן במיזמים גדולים והן בתשתיות.ובהודו אכן הושגה התקדמות בבניית תעשיות ובהגדלת התפוקה החקלאית.אבל כל אלו לא נתנו ממש מענה לבעיית העוני עתיקת היומין.בתחילת שנות השישים,כשנהרו היה בן 70,נסללה דרכה של ביתו,אינדירה גנדי לשילטון(אין קשר למהטמה גנדי).נהרו נפטר ב-964 וכעבור שנה וחצי נבחרה ביתו לראשות הממשלה.שמור לה מקום מיוחד בהיסטוריה של הודו.למה? כי היא היוותה איום על הדמוקרטיה.היא התקשתה להחליט עם היא סוציאל דמוקרטית כמו אביה או רודנית אריסטוקרטית..היו הצלחות וכשלונות בתחום הנהגת המדינה ויחסי החוץ.בין ההצלחות אפשר למנות את הישגיה של הודו בתחום החקלאות,שנזקפו במידה רבה לזכותה של "המהפכה הירוקה".כלומר גידולם של זני חיטה ואורז המניבים יבול רב שפיתחו מדענים אמריקנים(ל"אורז הפלא" יש גבעולים קצרים ועבים העמוסים בגרעיני אורז רבים).אפשר לומר שכמות האורז שאכל עכשיו ההודי הממוצע הייתה גדולה יותר.אף שכ-4000 מיליון הודים חיו על סף רעב והוציאו פחות מ-20 סנט ביום על מוצרי מזון.

גנדי נקלעה לקשיים ב-1975 לאחר שבית המשפט מצא אותה אשמה בעבירות שחיתות בעת מסע הבחירות.בית נמשפט אסר עליה להתמודד בבחירות או למלא תפקיד רשמי במשך 6 שנים.קבוצות מחאה ארגנו שביתות ענק בניסיון להדיחה ועורכי עיתונים ופוליטיקאים דרשו את התפטרותה.אבל היא לא התפטרה והכריזה על מצב חירום לאומי.היא אסרה את קיומן של מפלגות פוליטיות,השעתה זכויות אזרח,הגבילה את העיתונות והעמידה במצב הכן כמה יחידות משוריינות.היא אף כלאה אלפי חתרנים.כשרת ההסברה לשעבר ידעה גנדי כיצד להצדיק את מעשי הדיכוי שלה.איסור על הפגנות ושביתות נקרא "מלחמה בפשיזם"לממשלה ניתן מונופול בכל הנוגע לפרשנויות ולידיעות.

היא בחרה את המועד הזה להכריז על תוכנית "24 הנקודות" לרפורמות כלכליות,שהיו בה די סעיפים להשביע את רצון כולם.ובינתיים קרו דברים חיוביים: הייצור התעשייתי גדל.מחירי האורז והשעורה ירדו.השוקהשחור נעלם.ביורוקרטים עצבנים כבר היו במשרדם בתשע בבוקר.

מצב החירום מצא חן בעני הודים רבים.הפרלמנט הצביע בעד הארכת המצב עד להודעה חדשה ובית המשפט העליון ביטל את פסק הדין שפסקה ערכאה נמוכה יותר נגד גנדי.התבטלות מעין זו בפני תפיסת השלטון בכוח על ידי רודן לא הייתה בגדר הפתעה.הדמוקרטיה לא הייתה יצירה הודית מקורית,אלא יבוא מהמערב.בעת משבר חשבו רבים שמוטב שרודן חביב יפתור את בעיותיה של הודו..

אבל מה שלא התקבל באהדה כלל היה הפתרון המזעזע של גנדי לעצירת גידול האוכלוסין.אוכלוסיית הודו גדלה בכל שנה ב-13 מיליון בני אדם.עלתה השאלה:האם הגידול הטבעי לא יחבלבהיגים שאפרו את אספקת המזון להמונים?זו הייתה דעתה של הממשלה והיא פתחה במסע לעיקורם של גברים,אבות לשני ילדים ויותר(סין הציגה ,כפי שראינו,זמן קצר לאחר מכן את צוכנית"ילד אחד למשפחה).ברב עניי צפון הודו בוצע העיקור בנוקשות ואפילו באכזריות.גברים בעלי משפחות נעצרו בשכונות והעיקור נכפה עליהם.זה עורר פחד אצל הגברים:איבוד כוח הגברא וצאצאיהם.ושוב שינתה גנדי את דרך ההתנהלות שלה.היא הפסיקה את מצב החירום בפתאומיות ,שחררה מבית הסוהר את האויבים שלה וקראה לעריכת בחירות.מדוע עשתה זאת,לא ברור.האם "יעצו" לה אי אלה גנרלים בעלי נטייה לדמוקרטיה,שמוטב לה להביא את תוכניתה להכרעת העם?האם הייתה בטוחה בפופולריות שלה ובסיכויה לנצח בבחירות?או שמא התעייפה מלרדות בעם?

מפלגות האופוזיציה שילבו כוחות.הן הבטיחו לבוחר "חופש ולחם" וניצחו וכך שמו קץ ל-31 שנות שילטון של אינדירה גנדי.הבוחרים דחו את שלטון הרודנות למחצה.תוכנית העיקור הייתה בעוכריה.

בשנת 1980 היא חזרה לזירה והתמודדה תחת הסיסמה:בחרו ב"ממשלה שעובדת".היא זכתה בבחירות.ניצחונה הושג בחלקו בגלל חולשת האופוזיציה ובחלקו בגלל החיבה שרחש העם למשפחת נהרו ובחלקו בגלל פיקחותה.

בשנת 1984 הורתה גנדי לתקוף קיצונים סיקים אלימים בצפון מערב הודו.חיילים הודים חיללו מקדש סיקי,שרפו מגדל קדוש והרגו סיקים רבים.קבוצת סיקים תכננה פעולת נקם.בוקר אחד כשטיילה גנדי במתחם מוגן,התנפלו עליה שניים משומרי ראשה הסיקים ורצחו אותה ב-30 יריות כדור בערך.

בנה הטייס נבחר לרה"מ.שמו רג'יב ,טייס לשעבר.כיהן כ-5 שנים עד שמפלגת הקונגרס הפסידה בבחירות.כעבור שנתיים היה נראה שסיכוייו לחזור לשלטון טובים אבל הוא נרצח בידי מתנקשים במהלך מסע בחירות.

בתחילת שנות ה – 90 החליטה הודו ,כמו סין, על שינויים כלכליים.המדינה ויתרה על חלקים גדולים מהמערכת הסוציאליסטית שלה וכן על ההשקפה שהודו תוכל לשגשג בכוחות עצמה.הממשלה עודדה חברות זרות להשקיע במדינה.גם הגלובליזציה סייעה.בראשית המאה ה-21 הראתה הודו,אם כי לאט יותר מהענק האחר,סין, סימני שגשוג ראשונים.הודים רבים עשו הון בתעשיית התוכנה.מקובל לומר שלכל אחד,פרט לדלים שבאיכרים,יש עכשיו שעון,אופניים ומכשירי רדיו ניידים.אבל המדינה עדיין ענייה מאוד.ההתפתחות הכלכלית המהירה העצימה והבליטה עוד יותר את הפער בין עניים לעשירים.הודו מייצרת תבואה בשפע,אבל בגלל תככים פוליטיים ושחיתות מצויים יותר ממחצית הילדים מתחת לגיל חמש במצב של תת תזונה.בין מחצית לשני שלישים מההודים בלבד יודעים קרוא וכתוב ורובם גברים. שלושה רבעים מהאוכלוסייה חיים בכפרים,רחוקים מכל הזדמנות להשתכר.

למרות בעיותיה הרבות – השחיתות,מצב החירום,התנקשויות בראשי ממשלה,סוציאליזם רדום,קאסטות,עוני,בערות, ושנאה בין דתות-נותרה הודו נאמנה לדמוקרטיה שלה.הבחירות מתקיימות כסדרן.הדמוקרטיה מעיניקה להינדים,לסיקים,למוסלמים,לגברים ולנשים,לתושבי הצפון והדרום,לעשירים ולעניים לכל הפחות להשמיע את קולם.בעשותה כן היא העניקה למדינה עמידות שאולי סייעה לה להתמודד עם משברים ולצאת מהם בשלום.אבל לא פעם המערכת מקרטעת,כמו פיל המנסה לרקוד.שחיתות שלטונית היא תופעה כללית.בשלב מסוים ב-1996 הוגשו כתבי אישום בעת ובעונה אחת נגד שלושת מנהיגי המפלגות המובילות על ביצוע עברות שונות.

נראה שהדמוקרטיה אינה תמיד הנתיב המהיר ביותר להיחלצות מעוני.בתחילת המאה העשרים ואחת היה מצבה של סין,מדינה בעלת שלטון יחיד למחצה,טוב משל הודו הדמוקרטית.כלכלתה נמרצת יותר.הסיני הממוצע מרוויח פי שניים מההודי הממוצע.רק שליש מילדי סין סובלים מתזונה לקויה.בהשוואה להודו,לכל אלף בני אדם בסין יש פי שלושה יותר מחשבים ופי שלושה יותר טלפונים.שיעור יודעי קרוא וכתוב בסין גבוהה בהרבה מזה שבהודו ובנות ולא רק בנים,לומדות אף הן בבית הספר.